פרק 1 – לעזוב הכול ולבחור בלב
המעבר שתוכנן מעל שנה והתחיל בכלל בשקט פנימי
מאת: נטלי לביא
זה לא קרה ביום אחד, כפי שהרבה חשבו.
כמו כל שינוי אמיתי, זה התחיל בלב.
רעש רקע, שהפך לתחושת בטן. שאלה שחזרה על עצמה, במיוחד בלילות כששקט: "ככה אני רוצה להישאר?"
בבוקר כשהייתי יוצאת עם הכלבה, הייתי אומרת לעצמי שאין לי זמן לחשוב על זה. בערב כבר הייתי עייפה מדי. אבל השאלה לא עזבה.
החיים שקדמו
החיים שלי בישראל היו מלאים. שירתתי 12 שנים בכוחות הביטחון. תפקידים שלא מספרים עליהם, לא כותבים עליהם, אבל הם כותבים אותך. היה שם הכול – אחריות, משמעת, חתירה למגע. למדתי לנתח מצבים, לסמוך על אינטואיציה, לזהות את הרגע שבו את נדרשת לפעול.
אבל גם למדתי משהו אחר: להיות לבד. כי כשאת אחראית על אחרים, אין באמת מי שיחזיק אותך.
ואז התחיל לנבוט חלום. לא משהו נוצץ, משהו פשוט. לפתוח מקום. לא משרד. לא מדים. לא מערכת. מקום עם קפה טוב, אוכל חם, קירות שאני בוחרת. לב פתוח. קהל מחייך. תפריט שלי.
הקפיצה הראשונה
עזבתי את המשטרה ופתחתי. קניתי, במו ידי, בית קפה-מסעדה. היו הרבה ספקות בנוגע להיותי זכיינית, הייתי הזכיינית היחידה ברשת בלי שותפים, אמא לשלוש, בלי גב. ואני האמנתי.
השקעתי בו כל מה שהיה לי – כסף, זמן, לב, שרירים, עצבים.
ואז, חודש בלבד אחרי שפתחתי, הגיעה הקורונה.
ברגע אחד – סגר. שקט. אפס תנועה. חיכיתי שמישהו ירים טלפון. יגיד: "אנחנו רואים אותך." אבל כעסק חדש, לא הייתי זכאית לכלום. לא פיצוי. לא מענק. לא תקווה. רק אטימות.
וזה שבר משהו. לא בעסק, בלב.
כי אחרי כל מה שנתתי למדינה הזו – מגיל 14 במד"א, במשמר האזרחי, בצבא, בשירות הביטחוני… הרגשתי שנשארתי לבד.
הפרפרים של אמא
וזה לא נגמר שם. המשבר הכלכלי היה אמיתי. הייתי צריכה להיות יצירתית, למצוא פתרונות, לחשוב אחרת, כדי להחזיק. ולא רק שהחזקתי, הפכתי את המקום למשהו שדיברו עליו. הוא שרד ואפילו פרח.
אבל היחסים שלי עם המדינה לא התאוששו מאז.
ובתוך כל הכאוס העולמי, בתוך כל הקריסה הכלכלית, קרה המשבר האמיתי – אמא שלי נפטרה. פתאום. בלי התראה. ביום פטירתה ביום הכי חם של אוגוסט, ירד גשם.
דיברנו עשרות פעמים ביום. מהטמטום הכי גדול, כמו פרפרים יפים שראיתי בדרך למסעדה, שסיפרתי לה עליהם בצחוק, ועד לרגעים שבהם לא ידעתי אם אני מתפרקת או מתגלה.
אחד הזכרונות שמלווים אותי עד היום קרה ביום שישי בבוקר. בדרך כלל זה היה זמן של טירוף – תורים, קפה נוזל, סרוויס שלא נגמר. אבל משום מה, באותו בוקר, היה שקט. יותר מדי שקט.
התקשרתי אליה לבכות. "אמא, אין תנועה. כלום. אולי עשיתי טעות…"
היא הקשיבה. לא מיהרה לענות. ואז אמרה לי בשקט: "עוד מעט יופיע סימן שהכול יהיה בסדר."
חמש דקות אחר כך פרפר ענק, צבעוני, מטורף, עף לי מול הפנים. כמעט נפלתי. אמרתי לה: "אמא, אולי זה את!" וצחקנו.
והיא, כמו שהיא, ענתה לי: "שלא תעשי מזה קעקוע."
אבל עמוק בפנים, ידעתי. ידעתי שיש בה משהו אחר. מין מכשפופה כזאת, בקטע טוב. אפילו ביום הולדת 50 שלה, למרות כמה שהיא שנאה קעקועים, הלכתי איתה, והיא עשתה קעקוע. של מכשפה. על הקרסול. הראשון שלה. וגם האחרון.
ומאז, הם באים. בלי התראה. בלי הסבר. פרפרים. צבעוניים. שקטים. עפים לי ליד הפנים, נוחתים ליד הדלת, מתיישבים לי על היד. בכל מקום.
בארץ, כמעט שלא ראיתי אותם. חיפשתי. באמת שחיפשתי. אבל הם לא הופיעו. אז קעקעתי אותם. קרובים ללב. כדי לזכור.
אבל פה, בפורטוגל, הם מצאו אותי לבד. הם מקיפים אותי. לא עפים. לא בורחים. פשוט שם. היא לא נעלמה. היא פשוט החליפה צורה.
התמודדות בבדידות
שבוע אחרי שהיא נפטרה, חזרתי למסעדה. הכול נראה אותו דבר, אבל אני לא הייתי שם באמת. תפקדתי מבחוץ. אבל בפנים? רוח רפאים. עמדתי מאחורי הדלפק, בוהה בדלת. מחכה שהיא תיכנס. אבל היא לא נכנסה. והלב שלי לא ידע איך להאמין בזה.
בתקופה של אחרי הקורונה, בימי השגשוג של בית הקפה, הייתי חוזרת הביתה כל כך מסריחה מהמאמץ, מהחום, מהרוטב שנשפך במטבח, שהבנות לא היו מוכנות לחבק אותי לפני מקלחת. הייתי נעלבת. צוחקת איתן. אבל גם נעלבת.
ניהלתי עובדים, סידרתי משמרות, התמודדתי עם חוסרים, עם לקוחות, עם עומס, עם ספקים שביטלו, עם ציוד שנהרס. והייתי על הכול.
יום אחד, כששום דבר לא הלך, נכנסתי למחסן ובעטתי בארגזים ריקים. פעם אחת. חזקה. היה הד. לא אגיד שזו הייתה הפעם היחידה. בואי נגיד שהארגזים במחסן שלי למדו מזמן לזהות מצבי חירום.
ואז התיישבתי על המקפיא ובכיתי. שקט. בלי קול. לא נשברת, פשוט נמסת. ואז קמתי, ניגבתי, חזרתי עם חיוך. כי יש לקוחות בחוץ וההצגה חייבת להימשך.
הצוות שהפך למשפחה
אבל מה שחשוב לומר – לא הייתי לבד. היה לי צוות. את רובם "ירשתי" מהזכיין הקודם. חלק מהם כבר רצו לעזוב, התכוונו להתפטר מיד כשהוא הלך. אבל בסוף הם נשארו. נשארו איתי באש ובמים.
עברו איתי את כל ארבע השנים הקשות: סגרים של קורונה, ימים בלי הכנסות, רגעים של ייאוש, ואפילו לאסוף את השברים שלי כשאמא שלי נפטרה. הם לא קראו לי "בוסית", הם קראו לי נטלי. ולמרות הכול, הם היו שם.
לא רק עבדנו ביחד, עברנו חיים ביחד. והעסק עבד. לאט. לא מתוך נס, מתוך עבודה. הבאתי אמנים. יצרתי ערבים. המסעדה הפכה לבית של אנשים.
בערבי הפקה עם האמנים, הרחוב היה מלא. 100 איש, לפעמים יותר, עומדים, שרים, מחייכים. היה באז. כל פעם מחדש, אנשים היו שואלים מתי הבא בתור. מישהו פעם אמר לי: "נטלי, זה לא בית קפה, זה בית." וזה תפס אותי בדיוק בלב.
השאלה שהכול שינתה
אחרי כל המשברים ודווקא אחרי שהעסק התייצב – התיישבתי על ארגז חלב, בחניה האחורית של המסעדה. היה שקט. הסרחתי אחרי סרוויס ארוך, אך מוצלח. הייתה בי עייפות שלא קשורה לשינה. מין שקט ריק כזה, שאת מרגישה אותו בעצמות.
והשאלה פשוט יצאה, בלי דרמה: "גם אם הכול מצליח, זה החיים שאני רוצה?"
לא הייתה תשובה. לא היה רגע של הארה. אבל משהו בפנים פשוט ידע. שנגמר. ושמשהו אחר מוכן להתחיל.
הסימן שהגיע בזמן
ובדיוק כשבא השלב הזה, שבו התחושות הופכות להחלטות, והלב כבר מבין מה הוא לא מוכן להמשיך לשאת, גם הוא הגיע לשם. כל אחד בדרכו.
ניב, בעלי, חזר מקעקוע של חמש שעות. אני זוכרת את השקט שהוא נכנס איתו הביתה. בלי דרמה. בלי מילים מיותרות. הוא רק הסתכל עליי ואמר: "אנחנו עוברים לפורטוגל."
במהלך הקעקוע, המקעקע סיפר לו שהוא עובר לגור בפורטוגל. בקוימברה. וניב הרגיש שזה סימן. המקעקע פרש בפניו את התוכנית המלאה וניב הבין, שגם אנחנו יכולים.
ושמחתי. כי הבנתי, זה לא צירוף מקרים. זה תהליך משותף שהתבשל בנפרד. והגיע הזמן לפעול.
צחקתי ואמרתי לו, "יאללה, בוא נרוץ על זה." אבל זה לא היה רק צחוק, בפנים זה נפל במקום. שקט. נכון. כאילו הגוף אמר "סוף-סוף."
הגורל או הבחירה?
פורטוגל. לא חלמתי עליה. לא היה לי פוסטר על הקיר, לא דמיינתי אותה. אבל הייתה בי ידיעה עמומה, שיש חיים אחרים.
אבא שלי חי באירופה כבר יותר משלושה עשורים. בכל ביקור אצלו, מגיל צעיר, הרגשתי את ההבדל. את הקצב. את השקט. את האפשרות לחיות אחרת.
אני זוכרת אותי חוזרת מהביקורים אצלו, מתרסקת. כמו לשוב לנעליים שכבר לא מתאימות לרגל. בכל פעם שחזרתי, משהו בי נדרך מחדש. התחלתי להרגיש את זה, עוד לפני שידעתי להסביר ולא הסברתי, פשוט הייתי "זורקת את עצמי".
ידעתי שזה לא חדש, זה רגש ישן שהתבשל בי בשקט.
התכנון והמציאות
ההחלטה התקבלה, אבל הדרך לשם לא הייתה פשוטה. התכנון לקח שנה. חיפשנו, בדקנו, קנינו בית בלי שבכלל היינו שם. הכול נעשה מרחוק, עם תקווה ותחושת בטן.
אני? מעולם לא הייתי בפורטוגל.
ביוני שלחתי את ניב לבד – עם רשימת מטלות, שאלות, פגישות וחיבורים. הוא היה השליח שלי. לבדוק אם הקרקע שם באמת יכולה להיות התחלה. ואני נשארתי בארץ, עוקבת מרחוק, מתכננת, בונה.
אחרי הקיץ תכננו לטוס שוב, הפעם יחד, בנובמבר. אבל אז, באוקטובר, פרצה המלחמה. ולא הצלחתי לשחרר. לא יכולתי לעזוב את הבנות, לא אפילו לרגע. הכול בפנים אמר, תישארי.
כשהמציאות מתנגשת בחלום
והמלחמה לא עצרה רק את התוכניות. היא שינתה את החיים שלנו. שכלנו את בן דוד של ניב ואת בת הזוג שלו, שהייתה בהריון. הלב התרסק. המציאות התכווצה. משהו עמוק בנו נשבר, אבל לא כיבה את התקווה.
מעולם לא שקלנו לבטל את המעבר, אבל כן הכול השתנה. המכירה של העסק נעצרה. ישראל הוגדרה כמדינה בסיכון מול פורטוגל וזה שיבש לא מעט מהתוכניות. אפילו בית הספר של הבנות ביקש שנקדים את ההגעה ורצה לעזור, לקבל אותנו קצת לפני, כדי שנוכל לנחות לרגע של נשימה.
הרגע של האמת
ואז הגיע הרגע ובאה השעה. לא היה ניצוץ של הרפתקה. לא היו מזוודות ורודות, חיוכים מתוקשרים או קלוז-אפ על הדרכון. הייתה אמת.
אספנו את הילדות. ארזנו את הבית. את הפינות הקטנות של ההרגלים. את הסירים של שישי. את הקולות שהיינו רגילים אליהם מחוץ לחלון. את עצמנו, כמו שאנחנו. עם מה שיש. עם מה שאין.
לא מתוך ודאות. לא מתוך אומץ גדול.
לא עזבנו את ישראל – הלכנו לקראת משהו אחר.
זהו הפרק הראשון בסדרת הכתבות האישיות "פורטוגל האמיתית" של נטלי לביא, המתעדת את מסעה האישי והמקצועי ממנכ"לית מסעדה מצליחה בחיפה למנהלת חברת תיירות בוטיק בפורטוגל.
