קבריירה (Cabreira) מלווה את נהר סיירה (Ceira) כמה קילומטרים לפני הגעתו לגויס (Góis). הכפר היפה הוא מבוך של רחובות צרים עם בתי צפחה ומבודד על ידי טבעת של הרים שנפרצה רק בעשורים האחרונים.
כביש, ה-M543, עם נופים פנורמיים מצוינים בין המחוזות ארגניל (Arganil) וגויס, חוצה את קבריירה וכמעט מסמן את גבול היישוב.
עמק מסתיר את האזור העירוני העתיק ביותר וחובה לעצור. בכביש הראשי אין לנו מושג על המבוך, רחובות צרים וסמטאות שמבטיחות להוביל אותנו במורד המדרון עד לנהר.
"בסמטה הראשונה בצד שמאל, למטה שם, ברחובות וסמטאות, הבתים הם כמעט הכל מצפחה. זה רק סמטאות, אם תלך לשם תאבד בסמטאות. אפשר ללכת. יורד למטה לנהר, יש גשר קטן ועובר ליד הבתים האלה שהם הכל מצפחה."
התיאור הוא של אדלינו, תושב חדש בכפר שעוזר להילחם בנטישה. אחרי שהתאהב בקבריירה, עזב את אזור ליסבון ובא לכפר. "חלק מהבתים מאוכלסים. אחרים רק מדי פעם, כשכולם באים לחופשה ואז לקבריירה יש הרבה מבקרים."
יש רחובות שכמעט אין בהם שמש כי הם כל כך צרים. במקומות אחרים עומדות דלתות עץ עם בריחים גם מעץ והחור שדרכו עברו החתולים. לפעמים, לא ברור אם אנחנו ברחוב או בחצר פרטית. אם המעבר ציבורי או שזה סככה פרטית עם כלים חקלאיים תלויים על הקירות.
המבוך מרתק יותר ליד המעיין הישן. הוא מסומן בלוח אריחים, אבל המעיין מסתתר מתחת לכיסוי של גזעי עצים. המים מגיחים מבין הסלעים ואז זורמים בנחל לכיוון "רחוב קצה המקום".
כאן מתחילות הגינות הקטנות, במדרגות, עם הירוק המנוגד לחום הכהה של הצפחה שמאפיין את המראה של רוב הבתים.
"מהבית שלי אני רואה את המפלים. זה נוף מדהים. התאהבתי. המראה עצמו להר, למטה, לגשר הכביש שממשיך לקדפז ולכפרים אחרים למעלה בהר, הכל מאוד יפה".
אדלינו גר בקבריירה כשנה. דיברתי איתו בבית הקפה של הרמינדה, הידועה יותר כ'מינדה'. היא ילידת קבריירה, כפר שהוא שונה מאוד מימי ילדותה. "מאוד. לא הייתה השדרה הזו, לא היה חשמל, לאף אחד לא היו מים בבית, רק בבריכה ובמזרקה. כולם הלכו לכבס בנהר ובמעיינות. לכולם היו חזירים, כמה עזים או כבשים, הלכו כל יום לשיחים עם עצים על הגב, נשאו זבל עם סל על הראש, האדמות נחפרו עם מעדרים עד למעלה."
בית הקפה של מינדה נמצא בצד הכביש. לפעמים עברה מכונית והתנועה גדולה יותר בקיץ עם תיירים ומהגרים. בעבר הכביש היה דרך עגלות השוורים.
"כאן אף אחד לא עבר, רק על סוס או ברגל כדי ללכת לקנות בגויס", עם זאת, בכפר היו הרבה יותר תושבים. "הרבה ילדים, נוער, גברות. בית הספר שבו למדתי נבנה על ידי אבותינו. למדנו שם יותר מ-30 תלמידים. רק עם מורה אחת שלימדה עד כיתה ג'. היום כבר אין את בית הספר."
האוכלוסייה המקומית עולה על מאה אנשים ובית הספר היסודי הוא כעת המרכז המוזיאלי של קבריירה, מרחב אתנוגרפי.
רוב האנשים חיו מהכפר, מרעיית צאן, חלק עוד ניצלו את מכרות הטונגסטן במהלך מלחמת העולם השנייה וההגירה גרמה לנטישת היישובים ההרריים. לאט גם טחנות הקמח ליד הנהר הרימו את הגלגלים.
מהפעילות החקלאית, מלבד מה שנשאר מהטחנות, יש לנו מורשת מצוינת שחובה לבקר. בית הבד של מקום הגשר הישן שיש לצדו כעשרים מבנים קטנים מצפחה.
"יש את הבתים הקטנים של האסמים שבהם בעבר שמרנו את הזיתים. הלכנו כל היום וכולם הביאו את הזיתים על הגב לאסמים. הצטברו שם עד שהגיע תורנו לבית הבד. גם לנו יש שם בית קטן כזה מצפחה".
נהר סיירה הפעיל בית בד וטחנה. היום הוא תפאורה לחוף נהר מקסים עם הנהר המתפתל מתחת לגשר אבן. אחר כך בעמק הוא מלווה את קבריירה ונפרד מהכפר מתחת לגשר נוסף, של הכביש המוביל לקדפז, ומציע לנו מבט כולל על הכפר.
