פיקו הוא אי בחלקו המרכזי של האיים האזוריים בפורטוגל. האי מוכר בשל הר הגעש שבו שפסגתו מגיעה לגובה של 2,351 מטרים ומהווה את הפסגה הגבוהה ביותר בכל המדינה.
פיקו מכונה "האי השחור" בשל אדמתו הגעשית השחורה. נופי תרבות היין באי הוכרזו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.
היסטוריית האי
לאחר שהאי שימש לגידול בקר במחצית הראשונה של המאה ה-15 הוקם בו היישוב הראשון סביב שנת 1460 באמצעות מתיישבים מצפון פורטוגל. הכפר הראשון שהוקם באי היה לאז'ס ואחריו סאו רוקה ב-1542. המתיישבים הראשונים באי עסקו בגידולי חיטה ואיסטיס הצבעים, אשר יוצאו אל ארצות השפלה כחומרי צביעה לתעשיית הבדים.
בתוך זמן קצר החל להתפתח באי גם ענף גידול הגפנים וזאת בהתבסס על האדמה הפורייה והאקלים של האי. מדובר בהתפתחות המאפיינת את האי לאורך שנים רבות מלבד אפיזודות של התפרצויות געשיות במאה ה-18.
בשנת 1723 קיבל הכפר מדאלנה מעמד של עיירה בשל משמעותו בכלכלת האי וקשריו עם האי השכן פאיאל. העיר הורטה בפאיאל הייתה מקום המגורים של בעלי קרקעות ויצרני היין של פיקו.
האי מפורסם בגפני יין מזן ורדלו הגדלים כבר יותר מ-200 שנים וזכו להכרה בינלאומית. התפשטות הכנימות והקימחון מאמצע המאה ה-19 הביאו להשמדת כרמים רבים באי וגרמו למשבר משמעותי בענף זה, שאף גלש לתוך המאה ה-20. ענף כלכלי נוסף של האי נגע לפעילות ענפה של צייד לווייתנים, ענף אשר היווה תחליף ראוי ומייצב למול משבר גידולי הכרם.
הגיאוגרפיה באי
האי שוכן כ-17.5 ק"מ מדרום לאי סאו ז'ורז'ה ושבעה ק"מ ממזרח לאי פאיאל.
אורך האי הוא כ-46 ק"מ ורוחבו המרבי – 16 ק"מ.
מדובר באי שהוא השני בגודלו באיים האזוריים.
בשטחים שבין החרוט הגעשי לבין החוף המזרחי של האי ניתן להתרשם מנוף הכולל חרוטים געשיים שחלקם הפכו לאגמים.
את האי ניתן לחלק לשלושה תאי שטח עיקריים:
- הר הגעש טופו הממוקם על החוף הדרום מזרחי של האי. מדובר על הר געש רדום שנשחק בשל בליה ותזוזות קרקע.
- מישור אשאדה המשתרע בין הר טופו להר פיקו כשנופו הגעשי מכוסה מכתשים שחלקם הפכו אגמים, בצמחייה נמוכה וצפופה וביערות.
- הר פיקו אשר תופס את חלקו המערבי של האי ושיא גובהו הוא 2,351 מטרים.
ההתפרצות הגעשית האחרונה באי אירעה בשנת 1963 כשהמקור לכך היה התפרצות תת מימית מול החלק הצפון מערבי של האי. ניתן להבחין בסימני התפרצויות קודמות וזאת על פי שדות הלבה הפזורים באי. כיום רק בהר פיקו קיימת פעילות געשית.
לא פעם פוקדים את האי רעשי אדמה, כשרעש אדמה משמעותי אירע ביולי 1998 כשמוקד הרעש היה באי פאיאל ועוצמת הרעש הגיע ל-5.8 בסולם ריכטר. בפיקו עוצמת הרעש שנרשמה הייתה שבע בסולם מרקאלי, מה שהביא למספר בתים שניזוקו. בסוף שנות ה-50 חווה האי סדרת רעשי אדמה שמקורם בהתפרצות הר געש באי פאיאל. רעש אדמה נוסף נרשם ב-1964.
הישובים המרכזיים של האי הם הבירה לדאלנה, סאו רוקה ו-ולאז'ס. נכון ל-2011 אוכלוסיית האי מונה כ-14 אלף תושבים.
כלכלת האי
עד לסוף שנות ה-70 היה האי בסיס רחב לצייד לווייתנים וזאת בשל מיקומו המרכזי במים עמוקים. ענפי הכלכלה בעיקריים באי כיום הם תיירות, בניית סירות וייצור יינות.
תרבות היין באי והקשרה לנופיו
הנופים באי משקפים בו תרבות היין שהתפתחה בו נוכח הגעת המתיישבים הראשונים במאה ה-15.
חלק מהנוף כיום כולל שטחים קטנים מעשה אדם המגודרים בחומות אבן ומהווים עדות לפעילות חקלאית ענפה.
מדרום למדאלנה קיימים כרמי גפנים מהם מיוצר יין קינוח מענבי הורדלו. המבנה הגיאומטרי של רשת הכרמים מכסה רצועות של אדמה שטוחה לאורף החופים.
בנייתן מאבני בזלת מאפשרת את חתימת שטחי אדמה אשר במקור אינן ראויות לעיבוד. חומות אלו מגנות על הגפנים מפני רוחות ומלחיות הים וגובהן מגיע עד לכדי שני מטרים.
עיבוד וייצור היין נעשה עדיין בצורה ידנית בלבד.
בין שטחי הכרמים באי ניתן להבחין במערכת שבילים אשר נועדו למעבר של עגלות שוורים המשמשות לשינוע תוצרת הכרמים.
ליד שטחי הכרמים ניתן להבחין מבנים בני קומה אחת או שתיים הבנויים בזלת שחורה וגגותיהם מכוסים ברעפי חרס.
