דסקטופ

ו' 21 יונ' 2024

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

מובייל

חיי המהגרים בשכונת Mouraria בליסבון, בין פאדו למציאות לא פשוטה ומשבר דיור שלא מקל על ההשתלבות

לפני מספר שבועות, השריפה בשכונת מוריה נהרגו שני בני אדם הדגישה את בעיות עם דיור לא חוקי למהגרים בפורטוגל. תוצאה ישירה של משבר הדיור בבירה ליסבון, המחמיר בשל העובדה שמדובר באנשים בשבריריות חברתית וכלכלית קיצונית.

משבר הדיור גרם אף לממשלה לקבל החלטות קיצוניות כמו ביטול תוכנית ההשקעות הזרות בנדל"ן במדינה באמצעות תוכנית הגולדן ויזה הידועה.

"איי, מורריה
של הזמירים (הציפור) על המרזבים,
של השמלות הורודות,
של התפילות המסורתית.
איי, מורריה
מהתהלוכות העוברות,
של סברה Severa בקול נוסטלגי,
של הגיטרה מתייפחת."
(פאדו "Ai, Mouraria", מילים מאת Amadeu do Vale ולחן מאת Frederico Valério, פופולרי על ידי Amália)

“Ai, Mouraria 
dos rouxinóis nos beirais, 
dos vestidos cor-de rosa,
dos pregões tradicionais.
Ai, Mouraria
das procissões a passar,
da Severa em voz saudosa,
da guitarra a soluçar.”
(Fado “Ai, Mouraria”, letra de Amadeu do Vale e música de Frederico Valério, popularizado por Amália)

יש את הרעיון הזה של מוריה כשכונה טיפוסית למהגרים, עם פאדות ונגינת גיטרה בכל פינת רחוב. בשכונה זו התגוררו סברה וחוסה מאוריציו, ושם נמצאת Rua do Capelão, ששרה על ידי אמליה. אבל רק במורד כמה מדרגות מוריה היא מקום אחר. הרחק מזמן מההמולה של המודרניות, עם בתים ישנים אך סבירים ומיקום אידיאלי במרכז העיר, הפכה מוריה, במחצית השנייה של המאה ה-20, למקום קבלת פנים עבור אנשים רבים שהגיעו כמהגרים לפורטוגל לחפש עבודה בליסבון. תחילה מהמושבות של הקולוניות לשעבר, אחר כך מהמזרח, מסין ולאחרונה, מתת היבשת האסייתית – מה שנקרא הינדוסטאן, אזור שמקיף מדינות כמו בנגלדש, נפאל, הודו ופקיסטן.

רג'יב הגיע לפורטוגל בשנת 2012. הוא היה בבריטניה ולמד שם חשבונאות וניהול כשהגיע לבקר חברים בפורטוגל בסופו של דבר העדיף להישאר במדינה עם שמש וטמפרטורות מתונות, וקרובה יותר לבנגלדש שלו. "תוך כמה חודשים היו לי את תעודות התושבות שלי. בזמנו זה היה הרבה יותר קל", הוא אומר. "עכשיו יש הרבה יותר מהגרים, אז זה יותר קשה". למרות זאת, אנשים ממשיכים להגיע. להיות מהגר זה לא קל, אבל בשקלול היתרונות והחסרונות, ראג'יב, המנהל חנות מזכרות בנקודת המבט של סנטה לוזיה, אומר שהוא לא מתחרט שהגיע לכאן: "בבריטניה אתה מרגיש גזענות בחיי היומיום שלך, אבל אם אתה בעל כישורים וחרוץ בחיים בפורטוגל אתה לא מרגיש גזענות. זה לא תמיד קל, חיי ההגירה אבל אנשים, באופן כללי, מאוד מסבירי פנים. מהגרים מרגישים בבית. שם פה ושם כמה תקריות, אבל הם לא שכיחים. אני מסתדר מצוין עם הפורטוגזים, יש לי הרבה חברים פורטוגגזים ואני אוהב לגור כאן".

"כשהגעתי, רחוב בנפורמוסו היה מלא בחצי מהגרים אפריקאים וחצי מהגרים אחרים, בעיקר מאסיה, וגם סוחרי סמים, זונות, והימורים. אבל יותר ויותר אסייתים באו וקנו חנויות. כיום פחות ופחות מהגרים אפריקאים נמצאים פה. ברחובות בכללי יש פחות פשע, והאזור הפך לשכונה שמרביתה מהגרים  אסייתים", אומר רג'יב.

Rua do Benformoso הוא הרחוב העמוס ביותר בשכונת מוריה. אין כאן פאדוים או מסעדות של כריכים שמנוניים מסורתיים מהמטבח הפורטוגזי. בין מרטים מוניז ל-Largo do Intendente, יש הרבה קצבים "חלאל" (מונח ערבי שפירושו שהבשר מאושר לצריכה על ידי הקהילה האסלאמית כמו הכשר אצלנו), סוכנויות נסיעות, חנויות מט"ח והעברות מט"ח, מסעדות עם טעמים (וריחות מזרחיים) , מספרות, מינימרקטים, בזארים וחנויות שונות, כמעט כולם מנוהלים על ידי נפאלים, פקיסטנים, הודים ובנגלים. ללכת ברחוב זה כמעט כמו להיות בארץ רחוקה; אתה בקושי שומע שמדברים פורטוגזית. התנועה אינטנסיבית. אנשים עוצרים בדלתות החנויות, יושבים בפינה, בשמש או בצל ומפטפטים. זה כמעט כמו כיכר בצורת רחוב, נקודת מפגש למי שמחפש עבודה או למי שמחפש עובדים, למי שהגיע לבד וצריך קשרים, למי שרוצה לדעת מה החדשות של המהגרים במדינה, לאלה שעזבו את העבודה ועוצרים לשתות ולראות חברים לפני שהם הולכים הביתה.

"אם לאנשים אין בית או אם הבית שלהם לא נוח לשהייה ממושכת, הם מבלים יותר זמן ברחובות כי זה המקום שבו הם מתרועעים ומרגישים טוב", אומרת פרחנה ארקטר, פעילה תרבותית  שהגיעה לליסבון מבנגלדש לפני שלוש שנים . הרחוב הופך למעין סלון.

על פי מחקר של עמותת Renovar a Mouraria, שהוצגה בינואר, נפאל, בנגלדש ופקיסטן הן כיום מדינות המוצא הנפוצות ביותר בשכונה ושפות האם העיקריות הן פורטוגזית, בנגלית, נפאלית ואורדו. בין המהגרים שרואיינו מדוברות ב-40 שפות אם שונות.

מהגרים אלו הם בעיקר בני 18 עד 35 (53%), הם לרוב גברים מנשים (54% לעומת 45%), נשואים (48%), עוסקים במקצועות טיפול (78%).

הקלות בהשגת מסמכים, החיפוש אחר איכות חיים טובה יותר ואיחוד משפחות הן הסיבות העיקריות שהביאו את המהגרים הללו לליסבון. העיר הייתה הבחירה הראשונה עבור 70% מהמהגרים לפורטוגל. 84% "מהעולים" גם רוצים להישאר כאן. ולרבים יש תוכניות לעתיד, כמו פתיחת עסק או עבודה על הפיתוח המקצועי שלהם.

"מי רוצה לחיות ככה? אף אחד"

זה היה לפני מספר שבועות, בשבת, הרבה אחרי השקיעה. רג'יב חזר מתפילת הערב כאשר, ליד ביתו ברחוב טרריריניו, הוא ראה עשן והריח את ריח השריפה. "השריפה עדיין לא הייתה גדולה מדי, אבל הבעיה הייתה שאנשים לא יצאו", הוא אומר.

Rajib, immigrant from Bangladesh, resident in Mouraria. Photo Rodrigo Cabrita
Rajib, immigrant from Bangladesh, resident in Mouraria. Photo Rodrigo Cabrita

הבעיה הייתה שהקומה הראשונה, שהייתה אמורה להיות חנות, שימשה למגורים. דלתות לרחוב ננעלו, מחוזקות בפלטות מתכת מבחוץ, ובפנים היו דחוסות מיטות קומותיים. ומכיוון שהשריפה החלה בקצר חשמלי בקופסת החשמל הממוקמת ממש ליד הדלת המובילה למדרגות, גם לא ניתן היה לצאת משם: "אנשים נאלצו לשבור את החלק העליון של הדלתות, ובקושי רב. הם הצליחו לצאת", מספר רג'יד, שהיה שם מהרגע הראשון כדי לעזור כמה שיותר עד הגעת הכבאים. באותו לילה נפצעו 14 בני אדם ושני בני אדם מתו, כולל בינהם נער צעיר. 22 בני אדם נותרו ללא קורת גג. כולם מהגרים.

הדירה בה ניספו שני מהגרים בגלל דיור באיכות ירודה, סוכנות הידיעות לוזה

בעלת הקומה הראשונה  מבטיחה ששכרה את המקום תמורת 750 יורו ושלא ידעה דבר מכל זה. אך עד מהרה התברר שמדובר בשיכון בלתי חוקי, בשכירות משנה, שבה התגוררו בשטח קטן ובתנאים מועטים כעשרים מהגרים. "אני הולך לשם כל יום ומעולם לא הבנתי שזה מקלט להודים. אנחנו לא יודעים מה קורה בתוך הבניינים", אומר רג'יב.

אנחנו לא ידענו ? השריפה הביאה לידי לאור הזרקורים מצב עצוב הידוע לכולם, אם כי רשמית איש אינו יודע על כך דבר. זה קרה שם, זה יכול היה לקרות בבניין אחר, אחד מני רבים בקהילות סנטה מריה מאיור וארויוס שבהן ישנם עוד סוגי דיור דומים. בתים שהופכים לבית מפלט לא רישמי, בהם החדרים מאכלסים כמה אנשים על פי כמות המיטות המקסימלית שניתן להכניס בחלל החדר. המחיר למיטה יכול לנוע בין 150 ל-300 יורו, בהתאם למספר הדיירים. "חדר עם שישה אנשים כאן במוריה עולה 200 יורו", אומר מ', שהגיע מבנגלדש לפני שנתיים ועובד במסעדה ברחוב בנפורמוסו. "יש יותר מדי אנשים, אתה לא יכול להיות בפרטיות והבתים לא טובים, יש בהם לחות ולפעמים אפילו פרעושים, הם לא נקיים… מי רוצה לחיות ככה אף אחד לא רוצה. אבל לי לא אין לי כסף לשלם עבור בית." מ' עברה למחוז אוריינטה, שם היא חולקת חדר עם חברה, "זה קצת יותר טוב".

"חוסר תנאי דיור בסיסי זה נודע בשקט על ידי כל השכונה, מבלי שידענו כיצד לפעול לשינויו, מבלי שקיבלנו עדויות פתוחות בנושא זה וזעקה לעזרה", הודה השבוע בהודעה לעיתונות העמותה-Associação Renovar a Mouraria, אשר עובדת עם הקהילה 15 שנה ותמיד עוזרת לכל מי שמגיע לשכונה. "השריפה הזו הייתה הפנים הגלויות והדרמטיות של הבעיות המורכבות המאכלסות כיום את ליסבון ו-Mouraria, שכונה שבה חיים יותר מ-50 לאומים שונים ושבה מדוברות יותר מ-40 שפות, ושאוכלוסיות המהגרים שלה חוות לרוב צדק חברתי בנוגע לגישה לדיור ועבודה ראויה שהן זכויות בסיסיות בסך הכול, יש מהגרים רבים שקשה להם, כי הגירה כרוכה בתהליך של השתלבות מחדש במערכת חברתית חדשה בפורטוגל", מסבירים בעמותה.

בתוך חמש שנים, מספר העולים כמעט הוכפל


על פי נתונים של שירות הזרים והגבולות (SEF), בשנת 2021 היו בפורטוגל 698,887 תושבים שהם לא אזרחי המדינה. ביניהם, יותר מ-108 אלף רק ליסבון. ביניהם, אחרי הקהילות הברזילאיות, הצרפתיות והאיטלקיות, אנו מוצאים את המהגרים מנפאל (מעל 8,000 תושבים), סין (מעל 6,000) ובנגלדש (כמעט 6,000).

הנתונים מתייחסים לשנת 2021 ולא ממש עדכניים בדיוק ומשאירים בחוץ את כל אלה שאינם כמובן שלא מוצהרים מול הרשויוצ, מה שגורם לנו להאמין שהיום יש אוכלוסיית מהגרים הרבה יותר נרחבת.

בשנת 2016 מנתה ליסבון קצת יותר מ-55,000 תושבים זרים. המשמעות היא שבתוך חמש שנים מספר הזרים כמעט הוכפל. בזמנו זוהו על ידי ה-SEF כ-1,904 אזרחים מבנגלדש, 2,250 מהודו, 3,784 מנפאל ו-729 מפקיסטן.

"אנשים באים עם חלומות גדולים"

כשפרהאנה ארקט הגיעה מבנגלדש, ההחלטה לא הייתה פשוטה. "זה דרש הרבה אומץ", היא מודה. היא הייתה מורה לאנגלית, היו לה חיים יציבים, והיא לא הייתה אומללה. "אבל רציתי לעשות משהו. החלטתי לבוא, לנסות, ואם זה לא מוצא חן בעיני, תמיד אוכל לחזור הביתה". זה דרש קצת אומץ וקצת כסף, היא מודה. "אבל הכל הלך טוב." כיום היא עובדת כמגשרת תרבות. היא מסתובבת ברחובות Mouraria ומברכת אנשים לשלום, מנהלת שיחה, שואלת שאלות, נותנת תשובות. מלבד אנגלית ובנגלית, היא דוברת גם הינדית ונפאלית ולומדת פורטוגזית שמאפשרת לה לתקשר עם אנשים מרקעים שונים. "מתווך תרבות הוא הרבה יותר ממתרגם. זה לא קשור רק לשפה, יש הרבה הבדלים תרבותיים, אפילו בין אוכלוסיית המהגרים בעצמה במדינות האלה. אני מבינה את ההבדלים האלה, ובגלל זה הם אומרים לי שאני תומכת באנשים, אני עוזרת להם בכל המצבים, בין אם זה כספים, ביטוח לאומי, ואפילו דברים קטנים יותר כמו להבין איך בית הספר בפורטוגל עובד".

Farhana Arkter, an immigrant from Bangladesh, is a cultural mediator in Mouraria. Photo Rodrigo Cabrita
Farhana Arkter, an immigrant from Bangladesh, is a cultural mediator in Mouraria. Photo Rodrigo Cabrita

"תארו לעצמכם איך זה להגיע למקום שבו אתה לא מכיר אף אחד ושבו אתה לא דובר את השפה… יש מוסדות שעוזרים אבל אנשים לא יודעים על זה, המידע האלמנטרי הזה לא תמיד נגיש להם".

הטלפון של פרחנה לא מפסיק לצלצל. תמיד יש מישהו שצריך ממנה עזרה. "הרבה אנשים חיים בתנאים מאוד גרועים. אנשים באים עם חלומות גדולים כי בבנגלדש יש לנו מעט כסף ואנחנו חושבים שאם נוכל להרוויח כמה יורו ולשלוח אותם למשפחה שלנו, זה יעשה את ההבדל. .גם אם זה יהיה מעט, זה יהיה טוב מאוד. אבל אז כשאנשים באים לכאן ומתמודדים עם המציאות, הם מבינים שזה לא ככה, כי הכסף שהם מרוויחים אפילו לא מספיק כדי לחיות ממנו, שלא לדבר על לשלוח אותו למשפחות שלהם."

הבעיות מתחילות במסע, אומרת מהגרת אחרת מבנגלדש, טחמינה. אנשים משקיעים חלק גדול מהחסכונות שלהם (ויש אפילו משפחות שנקלעות לחובות) כדי לשלם עבור נסיעות וויזה וכדי לשלם ל"מסייעים" ול"מתווכים" המספקים להם עבודה ולינה בהגעתם. למעשה, במקרים רבים מדובר ברשתות סחר בבני אדם אמיתיות.

"אנשים משלמים הרבה כסף לבוא, עבור הטיול, עבור הויזה, הם מוציאים את החסכונות שלהם כדי שיוכלו לבוא בתקווה למצוא עבודה טובה", אומרת טחמינה. "אבל החלום לא מתגשם. המדינה בסדר, אבל הרבה אנשים לא מוצאים עבודה ובית טוב. ואז אין להם איך לחזור".


ואז מתחילה הבירוקרטיה. "כל עוד אין לנו את אישור השהייה, אנחנו לא מוצאים עבודה. אבל אנחנו צריכים לשרוד כאן. איך נשרוד את השנתיים האלה?" שואלת תחמינה. "אנחנו צריכים לעבוד קשה ואפילו לא מרוויחים את שכר המינימום, יש חנויות שבהן הם משלמים רק 200 או 300 יורו, אבל זה לא מספיק. אז אנחנו צריכים להביא הרבה כסף מהמדינה שלנו, כדי להיות מסוגלים לשרוד את החודשים הראשונים, אבל אז אנחנו באמת צריכים למצוא עבודה".

Tahmina Akter, an immigrant from Bangladesh, is preparing to open a travel agency in the Mouraria Shopping Center. Photo Rodrigo Cabrita
Tahmina Akter, an immigrant from Bangladesh, is preparing to open a travel agency in the Mouraria Shopping Center. Photo Rodrigo Cabrita

ללא חוזה עבודה לא ניתן לערוך חוזה שכירות. אך ללא תעודת תושבות, זה גם מאוד מסובך לקבל חוזה עבודה. זו מלכודת. אז האפשרות היא כמעט תמיד לעשות חלק מהדברים האלה בצורה לא חוקית. במילים אחרות, או שאתה מקבל חוזי עבודה שכמעט נראים כמו חוזי ניצול, או שאתה מוצא את עצמך בזיוף תעודות מגורים. המטרה היא להנפיק את תעודת התושבות ולאחר מכן להמתין שנתיים כדי להגיש בקשה למסמך התושבות. "תמיד יש אנשים שמנצלים את המצבים האלה", אומרת פרחאנה.

"ואיך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו בית?" שואלת טחמינה. "הבעיה זהה. מכיוון שאין לנו כרטיס מגורים, אנחנו צריכים להישאר עם מישהו שכבר יש לו את הכרטיס, אנחנו חולקים את הבתים. אני חולקת עם חברה, אבל יש אנשים שחולקים את הבית שלהם עם אנשים שהם לא מכירים כלל, והרבה מאוד אנשים יכולים להישאר יחד באותו בית. יש שלושה או ארבעה אנשים בחדר, זה לא טוב".

טחמינה אקטר נמצאת בפורטוגל כבר כמעט שלוש שנים. "ראיתי הרבה סרטונים באינטרנט וחשבתי שזו ארץ יפה, עם מזג אוויר טוב ואנשים נחמדים. הייתי באירופה שלוש פעמים בעבר ומעולם לא הייתי בפורטוגל. בשנת 2020 הייתה לי ההזדמנות לבוא והחלטתי לנסות. אהבתי את זה והחלטתי להישאר". בהתחלה זה לא היה קל. "בזמן המגיפה היה קשה מאוד למצוא עבודה, וגם עכשיו זה עדיין קשה". אבל היה לה מזל. ברגע שקיבלה את כרטיס התושב שלה, טחמינה ניצלה את ההזדמנות לבקר את משפחתה בבנגלדש, כי היו לה געגועים הביתה, ועכשיו היא הולכת להחליף עיסוק. "עבדתי כרואה חשבון בחנות בקניון המוריש, אבל עכשיו אני הולכת לפתוח עסק משלי: סוכנות נסיעות. זה עדיין בבנייה, אבל אני מקווה שאפתח את ההעסק בהמשך החודש. אני עבדתי בסוכנות נסיעות בבנגלדש, אז יש לי ניסיון ואני גם יודע ואסיאתים סומכים עליי. אבל זו השקעה מאוד גדולה, אני קצת חוששת".

"הדיור הוא לא רק בעיה עבור מהגרים, אלא עבור כל תושבי פורטוגל"

בשנים האחרונות, שכונת Mouraria, כמו אזורים אחרים בעיר ליסבון, הפכה למבוקשת גם עבור תיירים, המוקסמים מהתערובת הזו של מסורות מקומיות וריחות מזרחיים, ומטיילים ברחובות הצרים ומצלמים את הבגדים המסודרים. כך צצו יותר ויותר מקומות לינה והוסטלים מקומיים. גם מחירי השכירות, צווי הפינוי והשקעות בנדל"ן עלו.

וליטיקאים מפרסמים תקנות מקלות למהגרים, אבל אז אנשים באיםלפה  ואין להם שום רשת קליטה. זו בעיה שאני לא יודעת איך היא תיפתר. דיור הוא לא בעיה רק למהגרים, אלא לכולם בפורטוגל", אומר רג'יב. שהוא כבר פורטוגלי ונהנה מיציבות כלכלית, אבל שעדיין יש לו בעיות עם בעל הבית בו הוא מתגורר ולאחרונה נאלץ לשכור עורך דין כי רצה להעלות את שכר הדירה באמצע החוזה.

טחמינה, למרות שעבדה בMouraria, מתגוררת באלז'. "כל יום לוקח לי שעה להגיע לכאן. אם הרכבת בשביתה, זה לוקח לי כמעט שעתיים", היא אומרת. וגם פרחנה נאלץ לעזוב את Mouraria לאחרונה: "יום אחד הבעלים של הדירה אמר שהוא מכר את הבניין ושיש לי חודשיים לעזוב. ניסיתי למצוא מקום אחר, אבל כאן בשכונה זה הפך לבלתי אפשרי", אמר. "גם אם יש לך ניירות וכסף, אתה לא תמיד יכול להשיג בית. כי יש הרבה אנשים שמחפשים. אז לפעמים זה כמעט כאילו הם עורכים מכירה פומבית. יש מחיר, אבל מי שמציע את ההצעה הטובה ביותר מקבל את הבית. אנשים שיש להם עבודה, בעלי חנויות, כולם נאבקים להשיג בית".

המחקר של Associação Renovar a Mouraria מצביע על כך שבקרב אוכלוסיית המהגרים המתגוררת בשכונה, 36% גרים עם בני אנשים זרים שאינם ו-2% אפילו מודים שהם חולקים בית עם יותר מ-25 אנשים. "אנחנו חושבים שהמספרים האלה אפילו לא ממש מתאימים למה שקורה בשטח. עשינו את זה עם מדגם של 300 אנשים ויש 2% שאומרים שהם גרים עם יותר מ-25 אנשים באותו בית. אנחנו חושבים שהמצב בפועל גרוע עוד יותר", אומרת אינס אנדרדה, מנהלת הפרויקטים של העמותה. "בנוסף לזה, יש מצבים של אפליה. 

בעלי הנכסים מסרבים להשכיר בתים למהגרים, גם כשהם נמצאים במצב רגיל, באי שוויון למשפחות פורטוגזיות או אירופאיות", אומרת אינס אנדרדה.

Inês Andrade
Inês Andrade

דיור לא חוקי הוא המפלט והאלטרנטיבה היחידה עבור רבים מהמהגרים של פורטוגל. לא חוקי כמעט תמיד פירושו ללא תנאי. אבל בעמותה נותרו משוכנעים שיש דרכים לשפר את המצב. כפי שאומרת פרחנה, דיכוי אינו הפתרון. "אם המשטרה או מועצת העיר יבואו לבדוק ולסגור את מקומות הלינה האלה, אנשים יישארו ברחובות כי הם לא יכולים לשלם יותר מזה. או שהם יעברו למקומות גרועים עוד יותר".

"אם אנשים חיים בתנאים כל כך עלובים, זה בגלל שאין להם אלטרנטיבות אחרות", מסכם פאריד אקמד פטווארי. רישיון העיתונאי המקצועי שלו תלוי מתחת לז'קט שלו. הקלף הזה פותח לו דלתות רשמיות, אבל המוצא שלו הוא זה שפותח לו דלתות אחרות כאן, בMouraria. פאריד הגיע מבנגלדש לפני שמונה שנים עם משפחתו: "אני מנסה להגשים את החלום שלי", הוא אומר באתר שלו. הוא מנסה להגשים את חלומו. כשמדברים על השריפה לפני כמה שבועות ועל נושאי המהגרים, הוא נהיה קצת נרגש ומתנצל. "גם אני מהגר, הסיפורים האלה תמיד נוגעים בי".

Farid Akmed Patwary
Farid Akmed Patwary

"אנשים אפילו מוצאים עבודה, אבל לרבים אין איפה לגור כי בערים השכר נמוך ושכר הדירה גבוה", מסביר העיתונאי. "מספר הבתים הפנויים ירד בגלל הפריחה בענף התיירות. כל מי שיש לו דירות או בתים מחליט לשכור אותם ללילה לתחום התיירות, כדי להרוויח יותר. הם הופכים מבתי מגורים לאכסניות או למקומות אירוח".

"כשיש תאונות או בעיות שבהן מעורבים מהגרים, אנשים מאשימים מיד את המהגרים, אבל אף אחד לא מציע פתרונות. אם ממשלת פורטוגל תקבל בברכה את המהגרים, צריכה להיות להם תוכנית משולבת – תוכנית שכוללת תעסוקה ודיור. אסור לנו לשכוח את התפקיד החשוב שממלאים מהגרים בשוק העבודה", אומר פריד. "יש כל כך הרבה בתים ישנים בליסבון שאפשר לשפץ, בתים נטושים. זה יגדיל את מספר מקומות המגורים הפנויים עיר. מצד שני, מדיניות השכירות מצריכה קבעית ערך עם תקרת גבול, בהתאם לסוג הדיור. יכול להיות גם הטבות מס למי שמשכיר את בתיהם למהגרים".

People even get jobs, but many have nowhere to live because in the cities the wages are low and rents are high, explains Farid Akmed Patwary. Photo Rodrigo Cabrita
People even get jobs, but many have nowhere to live because in the cities the wages are low and rents are high, explains Farid Akmed Patwary. Photo Rodrigo Cabrita

"אנשים חיים רע אבל הם לא רוצים לחזור. רבים מהם הוציאו את כל כספם כדי להיות כאן. יתרה מכך, הם יודעים שיהיה קשה באותה מידה להתחיל את החיים שוב במדינת המוצא שלהם. אז הם חושבים שאולי הבעיה תיפתר בקרוב ויוכלו לחיות חיים טובים". בינתיים הזמן טס…

בבית של דיפה יש תמיד ספה זמינה


"בנפאל לא היה לי עתיד לילדים שלי". לכן, למרות החששות והקושי, החליטה דיפה להגר לפורטוגל. בעלה הגיע תחילה לליסבון, אחר כך היא הגיעה עם שני ילדיה, ילד וילדה. "הדבר הכי קשה היה השפה", היא מודה. שש שנים לאחר מכן, דיפה מודה שהיא מבינה פורטוגזית, אבל היא עדיין מדברת מעט מילים: "אנחנו צריכים לעבוד קשה בשביל הילדים שלנו", היא מתנצלת. אין לה זמן לקחת שיעורים. הילדים שלה כבר בבית הספר, וכמו כל הילדים, הם למדו במהירות את השפה החדשה וההרגלים החדשים. אבל עבור דיפה, התהליך היה ועוד יהיה ארוך: "עכשיו אני יכולה להגיד שאני אוהבת את החיים שלי כאן, אבל אני מאוד מתגעגעת לנפאל ולחברים שלי", אומרת האישה בת ה-38 בקול רך ובביישנות מפרקת.

לאחר שעבדו כמה שנים במסעדות אחרות, דיפה ובעלה פתחו עסק משלהם בשנה שעברה. ב-Beco dos Cavaleiros, מסעדת Odaan, עם המנות ההודיות והנפאליות שלה, ומסעדת Pastelaria Doce Mila, שמייצרת "pastéis da mouraria" משלה, העשוי משעועית לבנה ושקדים, מתקיימים בשלום.

בנוסף לבעלות על המסעדה, דיפה היא סגן נשיא ההתאחדות הנפאלית. "היא לא נראית ככה, אבל היא מנהיגה", אומרת לנו פהרנה כשהיא מציגה אותה. בזמן שבעלה הולך לאיבוד במטבח ומכין "מומו" (מעין כיסונים מטוגנים) ו"פאני פורי" (כופתאות תפוחי אדמה ודגני בוקר עם רוטב מיוחד), דיפה מקבלת טלפונים מאנשים שזקוקים לעזרה ושאליהם היא לא יכולה להגיד. לא. "אנשים באים ולא יודעים כלום, אז מישהו מציע לעזור להם עם הניירת בתמורה לתשלום. אנשים משלמים הרבה כסף וזה לא הוגן כי אתה לא צריך לשלם בשביל לקבל את המסמכים. בשתלום מופרז". דיפה נלחמת גם נגד זה. היא מגינה על זכויותיהם של הנפאלים והקהילה שלה.

Dipa, an immigrant from Nepal, has a restaurant in Mouraria. Photo Rodrigo Cabrita
Dipa, an immigrant from Nepal, has a restaurant in Mouraria. Photo Rodrigo Cabrita

כל שבוע מגיע מישהו שצריך אוכל או מקום לינה. פעמים אחרות היא מביאה אנשים שהיא מוצאת ישנים בקופסאות קרטון ברחוב בקור. דיפה איבדה את הספירה של הנפאלים שהיא חוסה בבית שלה, שהוא אפילו לא כל כך גדול. "אבל תמיד יש את הספה", היא אומרת. "אני מרגישה שאני אפוטרופוס של הקהילה שלי, אני חייבת לעזור לאנשים שמגיעים מהמדינה שלי". לפני זמן לא רב נסע סגן הנשיא ל-Zambujeira do Mar, לראות את התנאים שבהם חיים המהגרים שם. "היו אנשים שלא עבדו ארבעה או חמישה חודשים ובכו הרבה, כי לא היה להם כסף ולא ידעו מה לעשות".

אבל למה הם ממשיכים להגיע? "אנשים לא יודעים. הם חושבים שאירופה היא חלום. וגם אם ננסה להגיד להם, אל תבואו, יש הרבה בעיות; אנשים לא מאמינים בזה, כי אנחנו כאן, אז איך נגיד להם לא לבוא?"

במידה ויש לכם עדויות ומידע לשתף אותנו בנושא אתם מוזמנים לשלוח אותו אלינו  למייל של המערכת:

ne**@po************.com

אוהבים את פורטוגל ? שתפו בקליק

מאמרים נוספים

רוצים לדבר עם המומחים שלנו ?

השאירו פרטים ונחזור אליכם

דילוג לתוכן