אז נעים מאוד אני צחי וכמו הרבה ישראלים הגעתי לליסבון על מנת להנפיק את הדרכון הפורטוגלי בליסבון בגלל שבארץ זה לא ממש היה אפשרי דרך השגרירות.
עם נחיתתי בליסבון, נפגשתי עם מוטי, מנהל אתר חדשות פורטוגל. מה שהתחיל כקשר מקצועי דרך התכתבויות בוואטסאפ מישראל, התפתח במהרה למפגש עם אדם יוצא דופן. מוטי התגלה כמלאך שומר בארץ זרה, מלווה אותי צעד אחר צעד בתהליך קבלת תעודת הזהות והדרכון הפורטוגלי בליסבון. הזמינות המתמדת שלו, 24/7, העניקה לי את הביטחון לצאת ולחקור את העיר המרתקת הזו וסביבתה במיוחד כאשר הייתי צריך להיות במשרדים רק יום אחד ויום וחצי אחרי כבר הייתי עם כרטיס אזרח ודרכון ביד!
למחרת, אחרי יום קסום בסינטרה, עיירה ציורית המפורסמת בטירותיה הצבעוניות ופארקיה המטופחים, מצאתי את עצמי בתחנת המטרו בליסבון. האווירה הייתה שונה מהרגיל – קבוצת צעירים פורטוגזים מילאה את התחנה בשירה נלהבת ושמחה מידבקת. הם היו לבושים באדום-לבן, צבעי קבוצת בנפיקה, והאנרגיה שלהם הייתה מחשמלת. כששאלתי לפשר ההתרגשות, הסבירו לי בתערובת של פורטוגזית ואנגלית (בהשפעת אלכוהול ניכרת) שהם בדרכם למשחק הדרבי הגדול – בנפיקה נגד פורטו, אחד המשחקים החשובים בכדורגל הפורטוגלי.
בלי לחשוב פעמיים, מונע על ידי אותה ספונטניות שלעתים מובילה לרגעים הכי מיוחדים בחיים, החלטתי להצטרף להרפתקה. האכזבה בשער האצטדיון, כשנאמר לי שהכרטיסים אזלו חודשים מראש, הייתה קשה. אבל אז, כאילו הגורל התערב, התרחש הבלתי ייאמן.
אני בדרכי מאצטדיון בנפיקה חזרה ברכבת המטרו אל בית המלון שלי מוצא ברצפה כרטיס למשחק הכדורגל!! אם לא הייתי פוגש לפני את האוהדים כלל לא הייתי יכול לייחס חשיבות לכרטיס ולהבין איך התמזל מזלי, ומה הסיכוי שיקרה רצף כזה של דברים…
שוב מונע מההרפתקה, והרצון הפעם באמת לחוות את המשחק במיוחד לאור כך שהבנתי שמדובר במשחק מיוחד ושגם במאות אירו לא ניתן להשיג כרטיסים, מצאתי את עצמי מחליף קרון בתחנה הבאה לחזור שוב על עקבותיי בפעם השנייה הפעם ובחזרה לאצטדיון בנפיקה.
האם הכרטיס יעבוד? ומה יקרה? החלטתי להיות הרפתקן!
כשסוף סוף נכנסתי לאצטדיון האגדי "דה לוז", הבית של בנפיקה, הרגשתי את הדופק מאיץ (ן, כן, המכונה הראתה אור ירוק עם סריקת הכרטיס, כך פשוט!). האצטדיון העצום, שמכיל למעלה מ-65,000 צופים, היה מלא עד אפס מקום. הצבעים, הדגלים המתנופפים, והשירה האדירה של האוהדים יצרו אווירה שקשה לתאר במילים. כששני הקהלים – האדום-לבן של בנפיקה והכחול-לבן של פורטו – פצחו בשירת ההמנונים שלהם, הרגשתי צמרמורת בכל הגוף.
פגשתי את בעל הכרטיס!
המפגש המפתיע עם בעל הכרטיס המקורי הפך לחוויה מיוחדת בפני עצמה, כי כן הרי המקום שבו צוין "מקומי" הוא לא אחר מאשר המקום אליו בעל הכרטיס אמור לשבת, הפלא הוא שככל הנראה הוא נכנס עם עותק דיגיטלי ואני עם הכרטיס המודפס שמצאתי במטרו.
למרות מחסום השפה, התקשורת בינינו זרמה באמצעות שפת הכדורגל האוניברסלית. הוא התגלה כאוהד ותיק של בנפיקה והתחיל להסביר לי על ההיסטוריה של הקבוצה, על הכוכבים הגדולים שלה, ועל המסורת העשירה של הדרבי הפורטוגלי.
המשחק עצמו היה דרמטי כפי שרק דרבי יכול להיות. הקצב המהיר, הכדורגל ההתקפי, והמתח שאפף כל התקפה גרמו לי להבין למה משחקי כדורגל באירופה הם חוויה שכל חובב ספורט חייב לחוות לפחות פעם בחיים.
ישבתי על המדרגה, אבל הרגשתי כאילו יש לי את המקום הטוב ביותר באצטדיון. השתלבתי בקהל הנלהב, למדתי כמה קריאות עידוד בפורטוגזית, וחגגתי עם עשרות אלפי אוהדים כל מהלך מוצלח.
כשהשופט שרק לסיום, הבנתי שחוויתי משהו הרבה יותר גדול ממשחק כדורגל. זה היה שיעור על הקסם שבספונטניות, על החיבורים האנושיים שנוצרים ברגע, ועל איך לפעמים הדברים הכי טובים קורים כשאנחנו פשוט זורמים עם ההזדמנויות שהחיים מציבים בפנינו.
התודה למוטי ולחדשות פורטוגל מקבלת משמעות עמוקה יותר – הם לא רק עזרו לי עם הביורוקרטיה, אלא גם העניקו לי את הביטחון להיפתח להרפתקאות כאלה בארץ זרה. זהו סיפור שאספר עוד שנים רבות, על איך טיול שגרתי הפך לחוויה בלתי נשכחת בזכות קצת מזל, הרבה ספונטניות, ולב פתוח להרפתקאות. 🙏⚽️
