בתור בוגרת תואר לטלוויזיה וקולנוע, כזו שהעבירה את חייה לפורטוגל בבוקר בהיר אחד, אני מוצאת את עצמי מחפשת ללא הפסקה אחרי כל דבר שקשור למילה 'אמנות', 'תרבות' ומה שביניהן. לפעמים אלו הצלחות מסחרחרות שמשאירות טעם של עוד, ולפעמים פחות. כשהגעתי לפורטוגל ציפיתי לקבל ערמות של תוכן יצירתי וצבעוני על מגש של כסף, כמות כזו שלא אוכל להכיל בבת אחת, כזו שהעיניים יבקשו מנוחה מהמראות המרהיבים. במבחן המציאות, זה היה קצת יותר קשה משציפיתי.
נראה כי בכדי למצוא את אירועי התרבות והאמנות האין סופיים שמתקיימים בפורטוגל- עליך להתאמץ קצת יותר. להבדיל ממסעדות מדהימות, נופים מרהיבים או כנסיות מרשימות, בכדי למצוא אירועי תרבות ואמנות, לפחות בoff season, הרגשתי שאני נכנסת למרוץ לא פורמלי בחיפוש האחר האמנות.
כיום, אחרי חודשיים פלוס בפורטוגל אני יכולה לומר בלב שלם-
יש כאן מה לראות! סצנה שלמה של אמנות ותרבות, של יצירות היסטוריות, פסטיבלים, מופעים ועוד לא דיברתי על קריסמס הצבעוני שהיה פה.
בליסבון, לפחות באזור המתוייר פלוס בו שהיתי (שכונת אלפמה הציורית), הרגשתי את תרבות הפאדו האצילית. שירת הפאדו של פורטוגל, ואולי נכון לומר של ליסבון (Lisbon), נשים או גברים עם קול עמוק במיוחד שמפגינים יכולות ווקאליות בין המרשימות ששמעתי בחיי, שרים שירי געגוע (Saudade), לרוב על העיר ליסבון. בזמן שהתאמצתי לטפס עליות קשוחות שהכניסו אותי לכושר בעל כורחי, הרגשתי את נוכחת המוזאונים הרבה בעיר, את המבנים המרשימים כמו המבצר של 'בלם' (Belém). אם להיות כנה, הגעתי עד אליו וברגע האחרון החלטתי לוותר על תפקידי המלא כתיירת ולא להיכנס פיזית למבצר. למה? אני מניחה שאחרי שבוע בליסבון שאיגד כל מבנה ארכיאולוגי-היסטורי-נוצרי-ייחודי, הרגשתי מיצוי יחסי במבנים המרשימים וחיפשתי יותר את האמנים הנסתרים.
ומנגד (או בעד?) את סצנת המסיבות המאוד מעניינת שקורת בליסבון. גם את זה לקח לי זמן לפצח. את מגיעה למסיבה שדרשה ממך להשתמש ב- Uber בגלל המרחק, את משלמת 10 יורו כניסה ועוד 4 יורו על הכוס הרב פעמית שאת קונה בכדי שימזגו לך בה בירה, ואת היחידה ברחבה. כי בפורטוגל, חיי הלילה האמיתיים והעסיסיים מתחילים ב00:00 פלוס. כנראה שהם הבינו את החיים. הרי בשביל לצאת כל כך מאוחר את חייבת לעשות שנ"צ לפני.
אולי זו הסיבה שחלק ניכר מבעלי העסקים סוגרים בשעות הצהריים המוקדמות ופותחים שוב לBoa Tarde (ערב טוב) לקראת 19:00?
באותו ערב לא עשיתי שנ"צ, ומלבד להרגיש את הפוטנציאל הטמון במסיבה אליה הגעתי, לא הצלחתי להישאר בכדי לחוות אותו על בשרי ונאלצתי להסתפק במנת הטעימה שקיבלתי. אך כמובן שהכוס הרב פעמית המשיכה איתי את המסע.
בסצנת המסיבות של ליסבון התרשמתי מאיכות ההפקה, מהנראות המרהיבה של המועדונים (לדוגמה- Casa Independente), ליהוק המלצרים ההיפסטרים ביותר ומחירים שקצת מזכירים את דיזנגוף. מה שכן, לא יזיק לתגבר באגף הזה עם איזה דיג'יי חריף.
כשאני עברתי לגור באירופה, האימג' הראשון שעלה לי בראש זה – אני האירופאית, לבושה בקלאס ניכר ומתוחכם, נועלת נעליי עקב עדינות ועטופה בז'קט חורפי ארוך. יחד עם התלבושת המהודרת הזו, אני בדרכי לאירוע תרבות אקסקלוסיבי.
בפועל, לבשתי ז'קט שחור יד שנייה שקניתי בליסבון ונעליי ספורט, אבל… הלכתי לאירוע תרבות מן השורה הראשונה- תזמורת פילהרמונית ! ! !
מופע תזמורת פילהרמונית לייב בעיר אביירו (Aveiro). במילה אחת – ואוו.
תמיד הערכתי מוסיקה ובמידה מסוימת אפילו הערכתי יותר מוסיקה אינסטרומנטלית, אבל אף פעם לא הייתי במופע כזה. זה היה פשוט עוצמתי, סוחף ומרשים ביותר. לא אשקר ששמחתי שהמופע הגיע לסופו אחרי שעה וחצי, כי היה משהו אינטנסיבי במופע דרמטי מהסוג כזה, אבל זו חוויה מדהימה ומומלצת.
אביירו בכללי הייתה כמו גלויה יפה שתלויה על המקרר, עיר נמל צבעונית עם סירות קטנות פזורות על מי הנהר הציורי.
החוויה שלי מפורטו (Porto) הייתה עוד יותר מעניינת ואף קצת מאתגרת. על פניו הרגשתי יותר מכל מקום אחר, את היותי במרוץ אחר האמנות באינטנסיביות. כי הנה אני, בעיר הגדולה והצבעונית הזו, עכשיו הכול אמור לקרות! זה השלב שמופעי תרבות נופלים עלי מהשמיים, מסיבות נמשכות עד זריחה וכל הקסם מתאגד סביבי. בפועל מה שהיה, זה כמויות גשם לא פרופורציונאליות וקור של מצפה רמון בימים הקשים.
חיפשתי המון מה יש לפורטו הצבעונית להציע לי מבחינת אירוע תרבותי ייחודי שמתקיים בעיר. הרגשתי שאני לא מבינה איפה צורכים פה קצת תרבות למען השם? מלבד ביקור ב- Casa de Música, שללא ספק שווה ביקור, מדובר במבנה ייחודי במינו הנשטף באור כחול בוהק, לא הבנתי את הסצנה האמנותית של העיר. אחרי מעל שבועיים בפורטו ובערך יומיים לפני העזיבה ליעד הבא, מצאנו אירוע תרבות ראוי.
אחת השיטות המקוריות למצוא אירועים מגניבים ומסיבות בערים גדולות הוא- פליירים!! כן כן, כאלו שפעם ילדים בני 14 היו מחלקים בשביל 10 ₪ לשעה. בחלק גדול מהמסעדות, הברים והמרכזים השונים ניתן למצוא מדף קטן עם כמות מרשימה של פליירים. לפעמים מתגלה שם עולם שלם של תוכן, שבחוויה שלי, היה קשה להגיע אליו דרך הדפדפן של גוגל.
החוויה האמנותית והייחודית אליה התגלגלתי, התרחשה במעין פארק ענק, גודל לא פרופורציונאלי, כזה שבארץ כבר מזמן כרישי נדל"ן היו מסבים לבנייני מגורים גורדי שחקים. התחנה הראשונה של הפארק הייתה מוזיאון שלצערי לא הספקתי לבקר בו. הפארק היה כל כך גדול ואני הגעתי רק ב'פור' קטן מהשקיעה, כאשר ב18:00, אבל ממש בשש- אפס- אפס הפארק נסגר.
בלב הפארק היה מבנה מרובע לבן ובתוכו הוצג המופע האורקולי של אמן הווידאו ארט היפני- Ryoji Ikeda, שלקח אותנו ל15 דקות של אורות, צבעים וקולות בחדר חשוך עם 2 מראות מרובעות, שאחת מכסה את רוב התקרה והשנייה את רוב הרצפה. האנשים המגוונים שישבו בחדר, ללא נעליים אותן נדרשו להוריד בכניסה, נשאבו לתוך 15 דקות קיצוניות של צבע ותזוזה.
הפארק היה כל-כך גדול ולהצליח לכסות את כולו דרש יום שלם ולא רק נעליי הספורט, אלא גם מדרסים, אז הספקתי לחוות אולי 20% ממנו לפני שהגיע החושך.
בפורטוגל- שעת סגירה היא שעת סגירה, ונראה שהם לא אוהבים לעבוד יתר על המידה, אז לא העזתי לקחת את הריזיקה שאתקע בפארק האין סופי הזה למשך הלילה, וכמו תיירת טובה נפרדתי לשלום מהפארק, מהאמן היפני ומהעיר פורטו.
אחרי חודשיים וקצת בפורטוגל, אני יכולה לומר בלב שלם שיש כאן סצנה מדהימה וייחודית של תרבות ואמנות. יחד עם זאת, ואולי כמו כל דבר טוב בחיים, צריך קצת להתאמץ על מנת לגלות את היהלומים האמנותיים שמוגשים פה לאנשים רעבים כמוני.
ברגע שהבנתי שהתלבושות היפות שסחבתי מהארץ, הולכות לממש את עצמן וליצור את הקלאס האירופאי עליו בניתי, הבנתי שאני יכולה להוריד את הרגל מהגז ולצאת מהמרוץ אחר חיפוש האמנות והתרבות. ואולי אם חושבים על זה, חלק מהסיבה שאני כאן היא בכדי לצאת מהמרוץ, הכלכלי, הנפשי, ואולי גם האמנותי-תרבותי. העיקר שהבנתי שיש פה מה לראות, והרבה! וכן, פשוט אצטרך לחפש היטב ולהתאזר בסבלנות.
לחיי האמנות ועד המרוץ הבא..
בוגרת תואר לטלוויזיה וקולנוע, ומתגוררת בפורטוגל